פרח שחור

בין כל הפרחים הלבנים, המסודרים והיפים בשדה של ריאל מדריד, יש גם את כרים בנזמה. ובדיוק כמו בשירה של להקת 'כרמלה גרוס ואגנר', גם אצלו מגיע אחת לתקופה לילה בו הוא זוקף קומתו, שר את שירו וממלא את הגן בפליאה. ולילה כזה בדיוק היה כעת בברנבאו מול באיירן מינכן, ברגע הכי חשוב של השנה

ב-1991 הוציאה להקת “כרמלה גרוס ואגנר” (אין קשר לסנדרו) את אלבום הבכורה שלה. כרמלה גרוס ואגנר הייתה להקה מבטיחה מאוד כבר באותן שנים. היו חברים בה אורי פרוסט (גיטרה), אורי בלק (תופים), אבשלום כספי (קלידים) וסולן כריזמטי במיוחד בשם ערן צור.

האלבום כולל לא מעט שירים קלאסיים, שעד היום מתנגנים ברדיו ובהופעות של צור: “תמונה אימפרסיוניסטית”, “פרפרי תעתוע” ובעיקר הקאבר הידוע של צור ל”נשל הנחש” של מאיר אריאל ז”ל. אלא שבאלבום הזה ממתין השיר האחרון, שגם נתן לאלבום את שמו. לשיר קראו “פרח שחור”.



“…פרח שחור בין פרחים לבנים
קרחת היער, אויר הבקרים
פרח שחור בין פרחים לבנים
מרכינים את ראשם, לוחשים

פרח שחור הנה בא
פרח של אור משוגע…”

כששמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה, הדימוי נראה לי ברור מאליו. זה שיר על אאוט-קאסט, הילד הדחוי של הכיתה. ההוא שכולם מסתכלים עליו מוזר, קוראים לו בשמות. פרח אחד שחור בין המון פרחים לבנים. לימים, כשנתקלתי בפרק שנעשה על האלבום הזה בסדרת המופת “האלבומים”, צור סיפר שזה בכלל היה על שיר שלו – שיר שהיה הרבה פחות “זוהר” מהלהיטים הידועים והמוכרים שלו. מהפרחים הלבנים בשדה. המסודרים, היפים, אלה שכולם אוהבים או רוצים לקטוף. כך או כך, באיזו פרשנות שלא תרצו לבחור, הוא מספר יפה מאוד דווקא את הסיפור של בחור אחר לגמרי.

כרים בנזמה הגיע לריאל מדריד בקיץ 2009. כבר בעצם החתמתו, הוא היה סוג של כינור שלישי. זה היה הקיץ של הגלאקטיקוס 2.0. שלושה כדורגלני-על הובאו לסנטיאגו ברנבאו, במטרה להחזיר עטרה ליושנה ואת הסדר למקומו הטוב – כשריאל שולטת. הראשון היה כריסטיאנו רונאלדו; המגה הסטאר האולטימטיבי, מי שרק שנה וחצי קודם הביא למנצ’סטר יונייטד את גביע אירופה לאלופות השלישי בתולדותיה. השני היה קאקה; פנטזיסט ברזילאי יפה תואר, שעשה ניסים ונפלאות – כולל זכייה בליגת האלופות – עם מילאן. והיה גם את בנזמה; מי שהיה הכוכב הבלתי מעורער של אלופת צרפת הבלתי מעורערת (אז), ליון. אבל רק שלישי בהיררכיה. כבר את הצעד הראשון, הוא עשה ברגל שמאל.

והשנים הראשונות של בנזמה לא היו רעות בכלל. בעונת 2011/12, שהסתיימה עם האליפות היחידה של מוריניו במועדון, הוא הבקיע 21 שערי ליגה ו-32 בכל המסגרות. אפילו בעונה שעברה הוא הבקיע 19 שערים. וזה כשהיה לידו בהתקפה את כריסטיאנו רונאלדו, שלא הפסיק לשבור שיאים. אלא שלמרות הנייר, בנזמה אף פעם לא היה הכוכב האהוב. בקבוצה של פרחים לבנים, הוא היה פרח שחור.

כנראה שאין אוהד של ריאל מדריד בעולם שלא מקלל אותו פעם או פעמיים במשחק. הוא גם חטף לא פעם שריקות בוז מהאוהדים שלו עצמו. ולמרות העמדה הבסה”כ מפרגנת שהטור הזה בא ממנה – כן, גם עבדכם הנאמן צייץ פעם:

או בזמן הגומלין מול פסז’:

הוא מתסכל אותך. פעם במשחק לפחות הוא יגיע להזדמנות בטוחה ויחמיץ אותה. לפעמים גם אתה, שבכוחות בכדורגל בשכונה שמו אותך מגן ימני והיית עסוק בעיקר בלהתחמק מכדורים, תתפוס את הראש ותאמר לא פעם “איך?! איך לעזאזל הוא לא הכניס את זה?!”. תוסיפו לזה את התדמית הבעייתית; את שערוריות המין שנקשרו בשמו, את הסכסוך עם דידייה דשאן, שגרם לכך שגם את המונדיאל הקרוב ברוסיה הוא יראה מהבית – וקיבלתם פרח שחור מושלם. ההיפך הגמור מהפרחים הלבנים הקלאסיים של ריאל מדריד 2018.

כשהייתי במדריד לפני משחק הבית האחרון של העונה שעברה, נגד סביליה, הייתי בחנות הרשמית. שתי חולצות הופיעו בחזית החנות, ממש מבקשות שתקנה; החולצה מס’ 7, של כריסטיאנו רונאלדו; והחולצה מס’ 4, של סרחיו ראמוס. הסופר סטאר, ושחקן הנשמה. הניצוצות ורוח הלחימה. כל מה שאוהד מחפש. לא שאלתי, אבל אני עד היום בטוח שאם היה קולב הפוך – קולב שמראה לאיזה חולצה יש הכי פחות ביקוש, סביר להניח שהייתה מופיעה שם החולצה מס’ 9. לפעמים נדמה לי שאפילו התיירים הצרפתיים שבאים לביקור מדי פעם, מעדיפים לברר אם אין איזו חולצת וינטג’ של זידאן, מאשר לאסוף הביתה את החולצה של בנזמה.

“אך בלילה יזקוף קומתו
כל הגן יתמלא בפליאה
איך שהוא שר את שירו
פרח משוגע…”

 

 

אבל לבנזמה יש טריק; הוא יכול לתסכל אותך עונה שלמה, ואז – ברגע אחד – הכל יסתדר לך מול העיניים. כל הדברים המטומטמים שאמרת, כל הקללות שזרקת אל הרוח, ייראו פתאום כל כך לא חשובות. כי ברגע אחד, כמאמר הקלישאה, הוא יקנה את עולמו.

כמו בעונה שעברה, בויסנטה קלדרון (זצ”ל). ריאל מדריד הגיעה עם יתרון של 0:3 למשחק הגומלין של חצי גמר ליגת האלופות. איכשהו, כבר בדקה ה-16 מצאו את עצמם הבלאנקוס בפיגור של שני שערים. הקהל המשולהב של אתלטיקו עלה על גדותיו, עד שהגיעה הדקה ה-42. בנזמה קיבל את הכדור סמוך לדגל הקרן. מולו עמדו שלושה שחקנים של אתלטיקו. לא אחד, שלושה! וכל אוהד כבר ראה את התסריט הידוע מראש מתממש. הנה הוא שוב ייכנס ראש בקיר, הנה הוא שוב יאכזב, הקללות כבר עמדו על הקצה של הלשון. ואז, בשתי נגיעות קלילות ומדהימות, הוא עבר את כולם. נתן פס רחב מוזהב לקרוס, השוער הדף – ואיסקו גלגל לרשת. זה היה השער ששבר את אתלטיקו מדריד, שהעלה את ריאל מדריד לגמר שני ברציפות – הפרח השחור, במדים השחורים שריאל לבשה באותו ערב, זקף קומתו.

כמו כעת מול באיירן, בברנבאו. זה לא היה צמד שייכנס ליוטיוב; נגיחה פשוטה מקרוב וניצול של טעות (אכזרית) של סוון אולרייך הגרמני. אף אחד מאיתנו לא “יספור” את השערים האלה, לא ייקח אותם איתו אל הנצח. ועדיין, במשחק שבו ריאל הזדקקה נואשות לשער – הוא היה שם. וגם השנה, כמו בשנה שעברה, בלעדיו לא היה גמר.

כנראה שלעולם הקהל של ריאל מדריד לא יאסוף את בנזמה אל חיקו. למרות שהוא מוותיקי השחקנים בקבוצה (לא פחות מתשע עונות בבלאנקוס; הוא שיחק את המשחק הראשון שלו בברנבאו כשמרקו אסנסיו היה בן 13), למרות שהבקיע בשורותיה 191 שערים, למרות שגם הוא חלק מאחת הקבוצות הגדולות בתולדות המועדון. נמשיך לקלל, להתעצבן על כל טעות, לתהות למה לעזאזל הוא כאן. וברגע אחד, באיזה לילה אפוף כוכבים, הוא יזכיר לכולנו למה הוא פה. ויגרום לנו לקחת את כל הקללות בחזרה.
תודה, פרח משוגע.

 

 





הגב

2 תגובות ב "פרח שחור"

avatar
  Subscribe  
החדש ביותר הישן ביותר הפופולרי ביותר
מעקב אחרי דיון
מאיר
אורח

מעבר להתפייטות הדי מיותרת בהשוואה לשיר.. די לכתוב את המשפט הרלוונטי ולהמשיך הלאה.. זה לא מפגן ידע או נוסטלגיה…
מעבר לכך כל מילה מדוייקת ונכונה!!!! לסיכום, עדיף שחקן שגם מנצל מצבים באופן סדיר וגם מבקיעים בחצי הגמר.. הבעיה אצלו שזה באמת אחד ע”ח השני
אבל התרשמתי מהכתיבה וכו’

אייל זק
אורח

כתבת ניפלא, מרגש וכן, בהחלט פיוטי ויפה. מסכים עם כל מילה שנכתבה.
כמחצית מהשערות הלבנות הראשי (ויש הרבה…) הן ״בזכות כרים בנזמה, אבל אני אוהב אותו.
אני מאמין שהעוד נפאר את היותו מדרידיסטה אמיתי.