שחצן, שפל, אהוב. הגדול מכולם

רגע לפני הגמר שיכול לחתום סופית את שמו של כריסטיאנו רונאלדו בספר הדברים של הכדורגל העולמי, אבישי סלע נזכר ברכבת ההרים הרגשית שעבר עם הפורטוגלי. מהימים שהזכיר לו את הערס המעצבן מהכדורגל בשכונה, ועד הרגע בו הבין שהוא רואה את הגדול ביותר. את המאסטר

כל אחד מאלה שקוראים את הטור הזה חווה את החוויה הזאת. לא משנה אם זה היה בהפסקה בבית הספר, בצהרי יום שישי באיזה ספורטק או סתם ברחוב. בתוך ערימה של שחקנים בינוניים, כאלה שחולמים להיות משהו – היה אחד שממש ידע לשחק. הייתה לו תלבושת נוצצת של קבוצת כדורגל אירופית בכירה, קשת בשיער, SWAG של כוכב כדורגל, אבל מעבר להכל – היה לו כדורגל. הוא מאלה שהיו מסוגלים לעבור שחקן בכדרור, לבעוט לשער כמו שצריך. יכולות ששחקן השכונה הממוצע, איך נאמר, מכיר בעיקר דרך הפלייסטיישן.

ואני יכול לומר את זה, כי אני הייתי בתחתית הסולם. נעים מאוד, אבישי סלע, 31, איזור המרכז, אחרון ב’כוחות’. ההוא ששמים אותו מגן שמאלי – שזה בכדורגל בשכונה, מקום שבו טקטיקה היא לא בדיוק לחם חוק, מתכון ל”פשוט תעמוד ותשתדל לא להפריע”. ורוב הזמן זה מה שעשיתי. עמדתי. מדי פעם הגיע לי כדור תועה, השתדלתי ביכולותיי הגמלוניות לתת לו לעבור הלאה ובזאת תם תפקידי ל-20 הדקות הקרובות.



סביר להניח שהמיתוס גדול על המציאות בכמה מספרים. ה’כוכב’ כנראה לא עבר מבחנים בקבוצת נוער, והדבר הכי קרוב למשחק לחץ שהוא חווה בשנים האחרונות – היה להידחף טוב-טוב בתור של הקמפ נואו לחולצה האחרונה של מסי. אבל על המגרש העממי – בבית הספר, בספורטק, ברחוב – הכל יחסי. וליד עווארים כמוני, גם דרופ אאוט של סקציה נס ציונה לסופרסטאר ייחשב.

למה אני מספר לכם את כל זה? כי כמה חוויות כאלה (לשמחתי לא היו הרבה), צורבות לך בלב תיעוב עמוק ל’שחקנים’ האלה. לאו דווקא לשחקני כדורגל טובים, כמובן; הם הסיבה שאנחנו קמים בבוקר; אלא לשחקנים טובים ש*יודעים* שהם שחקנים טובים. בטוחים בעצמם, שחצנים, מורמים מעם. אלה שלא נולדו להתהלך בין פשוטי העם, כמונו. סוואגרים באגורה וחצי.

במשחק הראשון שראיתי את כריסטיאנו רונאלדו, הסתכלתי עליו – וראיתי את הילד ההוא מהשכונה, ה’שחקן’. אלה היו הימים הראשונים שלו במנצ’סטר יונייטד. אלכס פרגוסון נתן צ’אנס לילד ששמו הלך לפניו כבר אז. אבל זו הייתה הגרסה המוקדמת, גרסת הבטא של אפליקציית העל CR7. היו בה את כל הבאגים האפשריים; חוסר אחריות, כדרור מרהיב אבל מעצבן, נטייה לאנוכיות. ושנאתי אותה.

 

 

כל הכעס הישן שלי, על היפיופים האלה, המוכשרים, המלאים מעצמם – התנקז ל’כוכב’ הזה של יונייטד. אלה ימי מונדיאל, אז אני אתן אנקדוטה אחת קטנה, דווקא מהנבחרת: זה היה מונדיאל 2006. נבחרת אנגליה, הנבחרת שאני אוהב, שיחקה ברבע הגמר נגד נבחרת פורטוגל. בדקה ה-62 ויין רוני נחשד (וכנראה גם ביצע) בדריכה על איבריו המוצנעים של ריקרדו קארבליו. השופט תחילה לא שם לב, אבל פעולת לובינג ענפה של הפורטוגלים – ורונאלדו בראשם – גרמו לכך שרוני יורחק. עד כאן סביר. מה שהיה הדיל ברייקר מבחינתם של האוהדים האנגלים – היה סרטון ‘הקריצה’. רונאלדו צולם כמי שקורץ לספסל של הנבחרת שלו, כמי שמסמן – ע”פ הפרשנות – “סידרתי אותם”. קשה לזכור, אבל בעונה שלאחר מכן בכל מגרש חוץ שאליו הגיע רונאלדו, ששיחק אז במנצ’סטר יונייטד (יחד עם ויין רוני!), הוא חטף שריקות בוז צורמות. וגם ממני. באותם רגעים התיעוב הקל, השחצנות הבלתי מזיקה, הפכו לשנאה של ממש. כל מה שחשבתי על טיפוסים שנראים כמו רונאלדו; יפים מדי, מוכשרים מדי, מושלמים מדי – התגשם. אם זה מכדרר כמו מניאק, אם זה קורץ כמו מניאק, כנראה שזה מניאק.

ואז הגיע היום ששינה את הכדורגל העולמי. 6 ביולי, 2009. איצטדיון סנטיאגו ברנבאו היה ממורק וערוך, ריאל מדריד הציגה רשמית את הרכש המרכזי שלה באותו קיץ: כריסטיאנו רונאלדו. דילמה: איך בדיוק מתמודדים עם שחקן שנוא בקבוצה אהובה? חצי בצחוק אמרתי לשותפי לשיחה, שאם בנזמה ורונאלדו יהיו שניהם מול השער – אעדיף שרונאלדו ימסור מאשר יכבוש. מצד שני, הוא אף פעם לא מוסר, הנודניק.

בעונה הראשונה הדילמה שלי נפתרה, כי רונאלדו רוב הזמן היה פצוע. אבל ככל שהשנים חלפו, ראיתי יותר ויותר את רונאלדו עושה את אותם טריקים ששנאתי באדום – רק בלבן. ואיך אפשר באמת לסלוד ממישהו שעושה את זה כל כך טוב בקבוצה שלך? וכן, בסופו של דבר מכרתי את עקרונותיי בזיל הזול. בכל שער שהבקיע, ראיתי יותר ויותר איך העולם הוא פחות שחור ולבן – והרבה יותר אפור. אבל, גם, אם יורשה לי (כטענת הגנה) – למדתי להסתכל מעבר לתדמית. לראות מעבר לשיער הצבוע, לגוף השרירי, לסוואג. כי ככל שרונאלדו התבגר, ראית שם גם את הגדולה האמיתית. היכולת לעשות מהלכים שאף אחד בעולם (כן, כולל ההוא שאתם חושבים עליו עכשיו) לא יכול לעשות. ראית את המנהיגות, ראית את הדרייב הבלתי פוסק, הפסיכי הזה, שמניע אנשים גדולים. ובסוף התאהבתי.

זה לא שהשחצנות לא נעלמה; זה לא שלא ראית את כריסטיאנו רונאלדו מבואס אחרי שער שהקבוצה שלו הבקיעה, רק כי *הוא* לא הבקיע. זה לא שבתוך השמחה האדירה של גמר 2014 בליסבון, לא קצת גיחכת כשראית את רונאלדו מוריד חולצה, אחרי שהוא הבקיע פנדל, בדקה ה-120, שקבע 1:4, אחרי שהמשחק כבר היה גמור. ראית את הכל, אבל עדיין בחרת להסתכל על הצד החיובי.

 

 

וגם כאן אנחנו חוזרים, לנבחרת הלאומית. הפעם זו הייתה אליפות אירופה, פריס, לפני קצת יותר משנתיים. זה היה אמור להיות רגע השיא בקריירה של כריסטיאנו רונאלדו. גמר אליפות אירופה לאומות, בצד השני נבחרת צרפת עם מדינה שלמה מאחוריה (אם לא סופרים את תומכי מארי לה פן), ואיתו נבחרת פורטוגלית שאף אחד לא באמת האמין שתגיע עד הנה. זה היה הרגע שבו אמור השחקן שעשה הכל, להוציא עוד קסם מהשרוול ולתת חותמת בינלאומית לקריירה שכבר אז, היתה גדולה מהחיים.

ואז הגיעה הדקה ה-25. הסתכלתי על המסך ולא באמת האמנתי. האיש הבלתי שביר הזה, הסוואגר הזה, הערס מהכדורגל בשכונה, יושב על הדשא בחוסר מעש. תיקול אכזרי אחד של דימיטרי פאייה, הוריד את הענק עם החולצה מס’ 7 לדשא. מהר מאוד הוא הבין, כמו שכל שחקני הכדורגל מבינים, שאת המשחק הזה הוא גמר. הוא ישב, במרכז המגרש, ועיניו התמלאו דמעות. סגרתי מעגל. עשרה קיצים ארוכים מאוד עברו, עד שלפתע ראיתי מבעד לסוואג, להערכה העצמית המופרזת – את הבנאדם. רונאלדו היה שבור, ואני נשברתי יחד איתו. מי היה מאמין?

רונאלדו עזב את המגרש ועבר לספסל. אחר כך אמרתי למי שרצה לשמוע, שרונאלדו עשה היסטוריה – הוא היחיד שלקח את אליפות אירופה לאומות כמאמן-שחקן. במחצית השנייה, לפתע – דווקא רונאלדו, ‘השחצן’, נתן הופעה שהיא כולה אלטרואיזם. פרננדו סנטוס, המאמן על הנייר, עמד דומם על הקווים – ולידו עמד רונאלדו, עדיין בגופיית המשחק, שואג וצועק הוראות לחברים שלו. כי מעבר לדרייב האישי, הוא ידע שבשביל שהוא יצליח – הוא צריך שהנבחרת ה(בואו נודה)די בינונית שלו, תצליח להשיג שער יתרון ולשמור עליו.

בדקה ה-109 אדר הבקיע את שער הניצחון. פורטוגל ניצחה 0:1, וזכתה ביורו. ראיתי את רונאלדו מאושר, למרות שכמעט ולא נטל חלק במשחק. ברגע אחד הוא כבר לא היה השחצן הנוראי ההוא, שלא הפסיק לכדרר ואף פעם לא מסר, שלא הפסיק להתבכיין לשופט, שקורץ לספסלים. הסתכלת עליו בעיניים וראית ספורטאי על. קיץ אחד אחר כך, באיצטדיון המילניום בקרדיף, הפכתי להיות המעריץ מספר אחת. צמד מופלא בגמר, ושמחה טהורה בעיניים כשהגיעה שריקת הסיום, ורונאלדו שבר עוד שיא.

14 שנה עברו מאז שראיתי אותו בפעם הראשונה. כל קשת הרגשות נדמה, הייתה שם – בוז ותיעוב ושנאה יוקדת ופליאה והתבוננות מחודשת, ואהבה שמים רבים לא יוכלו לכבותה.

 

 

כשהסתובבתי במוזיאון סנטיאגו ברנבאו, החלק שהותיר עליי את הרושם הכי עמוק היה חלק השחקנים. אתה הולך לאורכו של הקיר ורואה שמות ענקיים שלבשו את החולצה בעבר: פושקאש ודי סטפאנו, רונאלדו (הברזילאי) ובקהאם, בייל ובנזמה. ויש את כריסטיאנו רונאלדו. במועדון עתיר היסטוריה והישגים כמו ריאל מדריד, הוא כבר הצליח להתקבע כשחקן גדול. על כך אין ויכוח. השאלה שנותרה היא “כמה גדול”.

קשה לחשוב על שחקן שהשיג יותר בקריירה מכריסטיאנו רונאלדו. הוא כבר היה אלוף אנגליה ואלוף ספרד, יש לו סופר-קאפ אירופי וספרדי ולא פחות מארבע אליפויות אירופה, וכדובדבן שעל קצפת – גם יורו. אז מה הדרייב המחודש? כנראה החיפוש אחר מקום בהיסטוריה. לקבע את מקומו בלי להסס, כאחד מגדולי השחקנים שלבשו את החולצה הלבנה של ריאל מדריד אי פעם. במוצאי שבת, בקייב, תהיה לו הזדמנות להשתיק את כל מי שניסו לגמד אותו, כל מי שטענו שלעולם לא יהיה הגדול ביותר. כמוני, פעם. וכשידברו על ריאל מדריד הנוכחית – ידברו על זידאן ועל ראמוס, על מרסלו ועל קרבאחל, על אסנסיו ולוקאס ואסקס. אבל קודם כל עליו. על כריסטיאנו רונאלדו.

האם רונאלדו הוא השחקן האוהב עליי בעולם? לא בטוח. כנראה שאף פעם אני לא באמת אשלים עם השחצן ההוא, ממגרשי הכדורגל של הילדות. אבל אני כן יכול להודות בפה מלא: הוא הכי גדול שראיתי. הוא עשה את הדברים המדהימים, בדקות המכריעות, במשחקים שנראו אבודים, הוא היה מנהיג, והוא היה סוחף, והוא היה מפלצת ואדם, אנושי ועל אנושי בו זמנית, שפל – אבל גם רם ונישא מעל כל בני האנוש שהיו מסביבו, על הדשא וביציעים. שחצן היה ונשאר. אגואיסט גדול גם. אבל יש מעט אנשים בעולם הזה, מיליונית האחוז – שהשחצנות שלהם היא אולי לא ראויה, אבל במובן מסוים מוצדקת. כריסטיאנו רונאלדו חושב שהוא הכי גדול, עומד מול המציאות עם החיוך המפורסם, והמציאות, שתמיד היתה פחות יפה ממנו, ובקולה המגומגם אומרת:
“מאסטר, כנראה שאתה צודק”.

 

 





הגב

1 תגובה ב "שחצן, שפל, אהוב. הגדול מכולם"

avatar
  Subscribe  
החדש ביותר הישן ביותר הפופולרי ביותר
מעקב אחרי דיון
אורי
אורח

כל מילה בסלע