סיבה למסיבה: הביקורות נגד הקבוצה שוב כאן

משחקי החוץ בבילבאו הם סיוט בקנה מידה היסטורי, אבל זה לא משנה הרבה לאלה שחיכו ל'מעידה' הראשונה לעונה כדי לשלוף את הסכינים. אחרי חודש רגוע עם ניצחונות משכנעים, פסטיבל הביקורות והלעג חזר במלוא עוזו. כמה טוב שבהמשך השבוע ליגת האלופות חוזרת, ותאפשר להזכיר איזו אימפריה היא ריאל מדריד

1. בששת הביקורים של ריאל בסן-מאמס החדש היא ניצחה רק פעמיים, וגם אז – שני ניצחונות 1:2 דחוקים. בארבעת המפגשים הנוספים זה נגמר עם הפסד אחד ושלוש תוצאות תיקו. הנתון הזה לא באמת מפתיע כשבוחנים את הסטטיסטיקה לאורך ההיסטוריה: אחוז הניצחונות של הבלאנקוס במשחקי חוץ מול בילבאו עומד על 35.6% בלבד – מהנתונים הגרועים ביותר של ריאל מבין כל קבוצות הליגה אצלן התארחה בכל הזמנים.

במילים פשוטות, ב-2 מכל 3 משחקי חוץ אצל בילבאו – ריאל לא מנצחת. זה בדיוק, אבל בדיוק, הנתון גם באיצטדיון החדש (4 מ-6). היריבות הפוליטית בקבוצה שמורכבת כולה מבאסקים, הלהט ביציעים שמבחינתם זה משחק עונה או פשוט העובדה שבילבאו קבוצת כדורגל לא רעה בכלל – אתם תחליטו. בשורה התחתונה, כל ביקור בסן מאמס הוא סיוט בפוטנציה, כשניצחון שם הוא מצרך נדיר.



2. הנתון בקנה-מידה היסטורי הזה לא משנה כמובן בשום צורה עבור אלה שחיכו להזדמנות לבקר וללעוג. “עם כריסטיאנו זה היה נראה אחרת”, הם טוענים – למרות שרונאלדו הבקיע בסן-מאמס 0 שערים בחמשת הביקורים האחרונים שלו שם. “הכל בגלל המאמן”, הם מאשימים – למרות שקרלו אנצ’לוטי האהוב חזר מביקוריו בבילבאו עם נק’ אחת מ-6 אפשריות.

אבל למי אכפת מעובדות, נכון? כבר שלושה מחזורים רצופים שריאל מנצחת, משנה את פניה לסגנון קבוצתי יותר, מוכיחה שהיא לא תלויה בשחקן אחד ושבתכלס – השמיים לא נפלו ביום שאחרי עזיבת שתי אגדות כמו זידאן וכריסטיאנו, בניגוד לתיאוריות האפוקליפסה של רבים המעידים על עצמם כ’אוהדי הקבוצה’. והנה, הדבר הכי קרוב ל’מעידה’ קורה – והסכר נפרץ. אפשר לפרוק תסכולים ולסגור את העונה באמצע חודש ספטמבר. נתראה בניצחון הגדול הבא, כשאותם ‘אוהדים’ יהיו הראשונים לחגוג ולהתהדר בו.

 

 

3. ריאל פתחה בבילבאו לו”ז עמוס מאוד – חמישה משחקים ב-14 יום, שבעה ב-21. במילים אחרות, משחק בכל שלושה ימים בממוצע. בניגוד לטענת הפרשן איציק זוהר ש”זה מה שהשחקנים אוהבים” – לרצף העמוס הזה יש השפעה על רעננות השחקנים, בייחוד כשעוברים על רשימת המשחקים התובעניים שמצפים כמו מפגשים עם רומא, אספניול, סביליה ואתלטיקו.

בהינתן כזה רצף, לופטגי מוכרח לחשוב קדימה. לכן הוא בחר לתת לקאסמירו מנוחה במחצית הראשונה (מתוך תקווה שלא יזדקק לו בשנייה), לכן הוציא את מודריץ’ בדקה 60 למה שהפך לחילוף קבוע (אחרי קיץ ארוך ופגרת נבחרות נוספת עד לפני כמה ימים) ולכן גם הכניס לאגף את ואסקס במקום בייל, אחרי שהוולשי שפך מנוע.

אז סבאיוס מקבל יותר דקות, קרוס משובץ כקשר אחורי, מריאנו נאלץ לחכות עוד קצת להזדמנות – אבל הכל נעשה בצורה מחושבת ובהסתכלות קדימה אל השבועות העמוסים שמצפים. הביקורות על בחירת ההרכב או החילופים היא ניסיון נואש למצוא פגמים. ויודעים מה? עדיף את הביקורות האלה על פני זעקות שבר על פציעה של קאסמירו/מודריץ’/בייל, אחרי ששיחקו כמה דקות יותר מדי ולא קיבלו מנוחה כשהזדקקו לה.

 

 

4. אם יש משהו שיכול להרגיע את פסטיבל ההיסטריה והפאניקה שהתעורר אחרי איבוד הנקודות הראשון לעונה, הוא אותו לחן אהוב ומוכר. אותם צלילים שמנעימים את האוזניים. אותה מוזיקה שעושה טוב על הלב ומעלה חיוך על השפתיים. ביום רביעי המנון ליגת האלופות יחזור להתנגן בסנטיאגו ברנבאו, ויזכיר לכל מי שהספיק לשכוח: ריאל מדריד היא אלופת אירופה, מלכת היבשת הבלתי-מעורערת – כבר שלוש שנים ברציפות. הזדמנות טובה להראות את זה גם על הדשא ולהשתיק את הביקורות, לפחות בינתיים.

 





הגב

avatar
  Subscribe  
מעקב אחרי דיון