5 שנים לדסימה. אנצ’לוטי: “זיכרון שנחרט אצלי לנצח”

המאמן האיטלקי, שעמד על הקווים בגמר ליגת האלופות ב-2014 בליסבון, משחזר את רגעי הדרמה של הזכייה בגביע העשירי בתולדות המועדון: "ידעתי שהשחקנים שלי לא ייכשלו". על החגיגות במדריד לפנות בוקר: "מראה שלא אוכל לשכוח לעולם"

“אני זוכר כל פרט. זה משהו שלעולם לא אוכל לשכוח בימי חיי”, משחזר קרלו אנצ’לוטי את הזכייה שלו כמאמן ב’דסימה’, בדיוק חמש שנים אחרי ניצחונה של ריאל מדריד 1:4 על אתלטיקו בגמר ליגת האלופות 2014 בליסבון.

“ביום שלפני המשחק היינו רגועים. ידענו שעל הכף מונח משהו מאוד חשוב. המוטיבציה של המועדון הייתה בשיאה”, הוא מוסיף. “זאת הייתה המטרה העיקרית של ריאל מדריד, אבל את הלחץ שהיה עלינו הצלחנו להפוך למוטיבציה כדי להתמודד עם הגמר. לא הרגשנו שום לחץ. באמת. היינו מאוד מאוד רגועים והגענו בראש שקט למשחק”.



אנצ’לוטי לא שוכח את הקושי בבחירת ההרכב, על רקע מכת פציעות ותלונות מצד חלק מהשחקנים על רגישות בשרירים. “הגענו עם סמי ח’דירה שהתאושש מניתוח, ועם פפה, בנזמה וכריסטיאנו רונאלדו שהרגישו אי-נוחות בשריר. אני זוכר את המקרה של פפה ממש טוב. הוא שמר על כנות מלאה איתי, עם חבריו לקבוצה ועם המועדון. אם הוא היה משחק הוא היה צריך לצאת אחרי רבע שעה, כי הברך כאבה לו מאוד. זה לא פשוט עבור שחקן לוותר על גמר ליגת האלופות, אבל הוא עשה את זה לטובת הקבוצה. פפה הוכיח לי שהוא מקצוען גדול“.

ההכנות לקראת המשחק נשענו על הדרבי שנערך במסגרת חצי גמר הגביע שלושה חודשים קודם לכן. בצמד המשחקים ניצחה ריאל 0:5 ועלתה לגמר, בו גברה על ברצלונה. “בחנו וניתחנו את כל מה שקרה במשחק הראשון של חצי גמר הגביע (0:3 בברנבאו). ניסינו לשחזר את הכל – תנועות על המגרש, טקטיקה… הייתה לנו שבלונה טובה להתייחס אליה”.

“הכל הלך בדיוק כפי שרצינו”, מבהיר אנצ’לוטי. “זה נכון שסבלנו יותר משחשבנו וששער השוויון הגיע רק עמוק בתוספת הזמן, אבל אי אפשר להאשים בכך את המשחק שהציגה הקבוצה. שיחקנו כדורגל עד לרגע האחרון, יצרנו מצבים, שלטנו במשחק – אבל הגול לא בא. אין ספק ששער השוויון היה עם הרבה מזל, אבל זה הגיע לנו“.

 

 

“היה לנו ברור שבהארכה המוראל שלנו יהיה בשיאו ושזאת ההזדמנות שלנו להכריע עניינים”, מודה אנצ’לוטי. “אנחנו התעלינו ואתלטיקו קרסה. זה היה הגיוני. זה משהו שקרה לי בגמר 2005 מול ליברפול, כשהפסדנו להם”.

ואז הגיע הרגע ששינה את הכל. כדור קרן מצד ימין, לוקה מודריץ’ מגביה, סרחיו ראמוס נוגח, השעון מורה 92:48 – והמוני מדרידיסטאס ברחבי העולם זינקו בשבריר שניה מדיכאון לאושר עילאי. “לא חשבתי על מה יקרה במהלך הזה, אבל היה לי ביטחון מוחלט שנשיג את השער. זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלנו, אבל האמנתי בשחקנים שלי. ידעתי שהם לא ייכשלו. הקבוצה הייתה אופטימית, שיחקנו עד לרגע האחרון, חיפשנו לשחק כדורגל עד לשניה האחרונה של המשחק, ניהלנו מהלכים… ואז הגיע השוויון עם מודריץ’ וראמוס. הקבוצה הייתה בטוחה בעצמה ובדרך ששיחקנו”.

“לא יכולתי לחגוג יותר מדי”, נזכר המאמן. “המשחק עדיין נמשך והייתה לפנינו הארכה שלמה. הייתי צריך להתכונן לקראתה, בייחוד כששחקנים כמו די-מריה כבר הרגישו רע מאוד מבחינה פיזית. מצב הרוח של הקבוצה היה מרומם מאוד, אבל היינו מוכרחים להתכונן כמו שצריך”.

אנצ’לוטי שם את האצבע על הרגע בו לדעתו הגמר הוכרע. “השער של מרסלו (1:3) גמר את הסיפור. עד לאותו הרגע הכל היה פתוח, אבל אחרי השער הזה אתלטיקו התחילה להראות סימנים שהיא כבר לא מסוגלת לחזור. אצלנו הייתה חגיגה, חיבוקים והנאה עם האוהדים”.

 

 

באותו הלילה הקבוצה המריאה חזרה לספרד. המאמן האיטלקי, שכבר ראה דבר או שניים בכדורגל העולמי, הופתע ממה שראה לאחר הנחיתה. “חזרנו למדריד מאוד מאוחר ולא ציפיתי למשהו מיוחד, אבל אז ראיתי המוני בני אדם חוגגים ברחובות. זה מראה שלא אוכל לשכוח לעולם. כיכר הסיבלס הייתה מלאה, כל הרחובות מסביב… היו אוהדים בכל מקום… זה זיכרון שנחרט אצלי לנצח. נהניתי בריאל מדריד“.

 





הגב

avatar
  Subscribe  
מעקב אחרי דיון