האובססיה לשערים והחותם מרונאלדו: יוביץ’ בטור אישי

חלוץ הרכש של ריאל מדריד כתב טקסט מיוחד לאתר ‘טריבונת השחקנים’ וגולל את סיפורו: מהילדות בכפר הקטן בסרביה, דרך הכוכב האדום בלגרד, הקשיים בפורטוגל, התחייה מחדש בליסבון – ועד החלומות הגדולים במדי הבלאנקוס. הצצה לחייו של לוקה

לפעמים אני חושב שפשוט נולדתי עם זה.

לכל אחד בעולם הזה יש כישרון מסוים, ואני חושב שהכישרון שלי הוא הבקעת שערים.



 

אני לא יודע איך הגעתי למצב שאני משחק בתור חלוץ, אבל גם כשאני חוזר הכי רחוק שאני יכול בזיכרון – תמיד הייתה לי את האובססיה להבקיע. כשהייתי ילד, היו לי שתי קלטות וידאו עם כל השערים מכל מונדיאל עד 2006 לדעתי. אני זוכר שהייתי מהופנט מרוז’ה מילה מקמרון במונדיאל 90′, וכמובן רונאלדו המקורי. הייתי אובססיבי לדעת איך הוא עושה את להטוטי הדריבל האופיינים שלו מול שוערים. אני זוכר שזה היה כל כך מהיר, כמו טריק של קוסם, והתאמנתי על זה בבית. רונאלדו שיחק כדורגל בכזו נינוחות, כאילו הוא נותן רק 30% מעצמו, וחשבתי שזה מדהים. הסגנון והביטחון שלו הותירו בי חותם.

אני מניח שהמאמנים שלי בטח ראו את האינסטינקט הזה בי, כי הם הציבו אותי בעמדת החלוץ כבר מצעדיי הראשונים בכדורגל. אבא שלי רשם אותי לקבוצה FK אולמדינאץ מהעיר לוזניקה, סרביה. אני זוכר שהכל היה בצבע כחול. הגדר מסביב למגרש הייתה כחולה, והייתה שם מלונית קטנה בסמוך למגרש שגם כן הייתה צבועה בכחול. הייתי בשוק. אם תראו תמונה משם אתם בטח תצחקו, כי זה היה מגרש ממש קטן – אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שלי על מגרש כדורגל אמיתי. כל כדורגלן מרגיש את זה בפנים, גם כשהוא צעיר.

כשהייתי קטן, חשבתי שכל מגרש כדורגל בעולם מגודר בצבע כחול. התחלתי להבין שיש עוד צבעים רק אחרי שהסקאוטים של הכוכב האדום בלגרד התעניינו בי. הייתי אז בן 8 ולא היה לי שמץ של מושג לאיזה מקומות הכדורגל ייקח אותי.

 

 

גדלתי במקום שנקרא באטאר. אל תדאגו, אני לא מצפה שתכירו אותו. זה מקום ממש קטן עם 105 בתים בלבד בכל שטח הכפר. אבל בשבילי זה היה מיוחד. אני זוכר שהיה שם איזה מישהו שאמר פעם: “הכפר שלי יפה יותר מפריס”, ובדיוק ככה גם אני ראיתי את זה. כמעט כל האנשים שם עובדים בחקלאות, ואם תשאלו אותם במה הם מאמינים הם יגידו לכם בשני דברים: לעבוד קשה ולחלום בגדול. כל אחד בבאטאר נותן מעצמו הכל כדי לחסוך כסף שיעזור לילדים שלו ללכת ללימודים, או לעבור לעיר גדולה יותר כדי לעבוד שם.

כך היה גם אצלי. ההורים שלי עבדו קשה כדי לעזור לי למצוא את הדרך שלי בחיים. כשגדלתי, לאבא שלי היתה חנות מכולת. אבל אם זאת הייתה שנה קשה, הוא היה נעזר בהלוואה מהבנק כדי שהוא יוכל להמשיך לקחת אותי לאימון בכל יום. דוד שלי עבד ברוסיה, אבל אם הוא שמע שהיו לנו בעיות כלכליות – הוא היה קונה נעלי כדורגל ואימוניות ושולח כסף לאבא שלי כשהוא היה צריך. המשפחות הסרביות מיוחדות מהבחינה הזו, לדעתי. אנחנו מאוד מאוד קרובים. אנחנו צריכים להיות כאלה.

אני לא מרבה לדבר על זה, אבל כשהייתי בן 9-10 אחותי הגדולה הייתה ממש חולה. זה היה הרגע שהשפיע על חיינו. הרופאים גילו אצלה לוקמיה, והיא הייתה נכנסת ויוצאת מבתי חולים לאורך תקופה ארוכה. אימא שלי נאלצה להפסיק לנהל את המכולת המשפחתית כדי לדאוג לאחותי. במשך שנה שלמה, המשפחה שלנו הייתה מפוצלת. אני גרתי עם אבא שלי וסבא שלי, נוסע וחוזר מאימונים בכוכב האדום בלגרד – בעוד שאימא שלי נשארה עם אחותי.

זאת הייתה תקופה קשה. מה שאני בעיקר זוכר זה את התחושה שהייתה לי כשהייתי חוזר מבלגרד לבאטאר אחרי משחק. יום אחד, כשהוא אסף אותי חזרה הביתה אחרי אימון, אבא שלי עצר בדרך ואסף גם את דוד שלי ובן דוד שלי. בהתחלה לא ידעתי מה קורה, אבל בהמשך הבנתי שאנחנו הולכים לחגוג. הגענו הביתה ואני זוכר שאחותי חבשה שם איזה מן כובע מנייר, כאילו זה יום ההולדת שלה. אמרו לנו שהיא החלימה לחלוטין. זאת הייתה תחושה מדהימה לדעת שהיא תהיה בסדר, כי היה לנו חשש גדול במשך הרבה זמן.

כשאחותי ניצחה את המחלה, זה הצית בי אש לרצות להצליח. רציתי להיות ווינר כמוה. החלום שלי היה כמו של כל ילד בבאטאר – לשחק בכוכב האדום בלגרד ולהבקיע נגד פרטיזן בדרבי. אנשים מחוץ לסרביה אולי לא יבינו את זה. הכוכב האדום שונה ברמה שאני לא ממש יכול להסביר. אולי אתם מכירים את המועדון ממנהרת השחקנים המפורסמת? כשקבוצות מגיעות לשחק נגד הכוכב האדום הן אומרות שהמנהרה נראית… רדופת רוחות? יש שם גרפיטי על הקירות וזה נראה מאוד קודר. אני מניח שיש חבר’ה שפוחדים מזה. אבל בשבילי, זה היה טבעי לגמרי. הייתי רגיל לרדת למנהרה הזאת כבר כשהייתי בן 8-9, כשהם נתנו לשחקני קבוצות הילדים לשמש כקמע של הקבוצה. כששומעים את האווירה שנוצרת באיצטדיון, אי אפשר להאמין לזה.

בכוכב האדום, ניצחון זה הכל. אם אתה לא מנצח, זה כישלון. יש איזה סיפור מלפני כמה שנים, כשהקבוצה התקשתה ועברה משבר כלכלי. חלק מהשחקנים כתבו מכתב לאוהדים שפורסם בעיתון והם טענו שם משהו כמו “תראו, זאת תקופה קשה כרגע. המועדון אפילו לא יכול להרשות לעצמו לקנות שמפו למקלחות”. ביום למחרת, כמה אוהדים פרצו למכוניות של השחקנים והניחו על המושבים בקבוקי שמפו. אתם מבינים על מה אני מדבר? זה יותר ממועדון כדורגל, אבל לגדול בסביבה הזאת נותן לך ביטחון לא לפחד משום דבר.

כשהייתי בן 16, ערכתי את הופעת הבכורה בקבוצה הבוגרת נגד וויבודינה. והנה סיפור בשבילכם… בלילה שלפני המשחק הייתי במלון בנובי סאד, ואתם צריכים להבין שכשהייתי בקבוצת הנוער לא היה ‘עוצר’ לפני משחקים. ישבתי במלון עם השותף לחדר והיינו ממש רעבים, אז יצאנו והלכנו לסופר כדי לקנות משהו לאכול. חזרנו למלון, ראינו את הצוות המקצועי שלנו יושב על הבר ושותה משהו. הם הסתכלו עלינו בהלם. לא הבנו מה קורה.

המאמן שאל: “אתם יודעים מה השעה?”. הסתכלנו על השעון והיה 23:30. הוא צרח עלינו: “הייתם אמורים ללכת לישון ב-23:00!!!”. באמת שלא ידעתי! הייתי בן 16! הוא התחרפן באותו הערב, אבל כל מה שאני יכול לומר זה שכשדרכתי על הדשא למחרת – הייתי מלא בביטחון. מבחינתי, הבקעת שערים זה אינסטינקט. אני חושב שזאת התכונה הטובה ביותר שלי. לא משנה מה קורה, אם אתם אומרים לי להכניס את הכדור לרשת – אני כל כולי מרוכז רק בזה.

 

 

הבקעתי באותו יום. אני זוכר שהסתכלתי על האוהדים שלנו שישבו ביציע האורחים והם חגגו שם. זאת הייתה התחושה הכי טובה שיש. הכוכב האדום היא כמעט כמו משפחה. רציתי לשחק עבורם, ולמרות שהיו לי הזדמנויות לעבור למועדונים גדולים יותר – ממש לא רציתי לעזוב. למעשה, כשבנפיקה ליסבון רצתה אותי ב-2016 אני זוכר שאמרתי לאימא שלי שאני לא רוצה לעבור. אני ממש זוכר את המילים שהיא אמרה לי. היא אמרה: “חמוד, אנחנו יודעים שאתה אוהב את הכוכב האדום יותר משאתה אוהב אותנו – אבל אתה צריך להציב את עצמך ראשון בסדר העדיפויות”. אני חושב שזה אמור הכל על הכוכב האדום. אימא שלי חשבה שאני מעדיף את המועדון לפניה.

בסופו של דבר, החלטתי לעבור לבנפיקה כדי לקדם את הקריירה שלי. אבל אני חושב שהכל קרה מהר מדי. המשפחה היא הכל בשבילי ובאמת שלא רציתי לעזוב אותם. להיות בן 18 ולהתרחק 3,000 ק”מ למקום שאתה לא מכיר ושאתה לא דובר את השפה. זה כבר לא רק עניין של כדורגל. החיים שלך הופכים ללא פשוטים. כשהגעתי לליסבון בפעם הראשונה, חשבתי על הבית שלי והתחלתי לבכות בלי סיבה. זאת הייתה תקופה ממש קשה בקריירה שלי כי הרגשתי כל כך לבד. אבל לשמחתי, הכל השתנה כשעברתי לאיינטרכט פרנקפורט.

תמיד תהיה לי אהבה והערכה כלפי פרנקפורט, כי זה לא מועדון של כסף או שחקנים יקרים. במקום זה, זה מועדון של כימיה ותחושה מדהימה של אחדות עם האוהדים. כשעברתי לשם התחלתי ליהנות מחדש מכדורגל. כשזכינו בגביע הגרמני ב-2018, האווירה באיצטדיון ובעיר הייתה מחשמלת. זה הרגיש לי ממש כמו בכוכב האדום והכרתי שם המון חברים שאני אשמור איתם על קשר לנצח.

הדבר היחיד שאני מתחרט עליו בפרנקפורט היה חצי הגמר בליגה האירופית מול צ’לסי. זה ככל הנראה אחד מהרגעים הבודדים בקריירה שלי בהם בכיתי מעצב, וזה אפילו לא היה מיד אחרי שהודחנו בפנדלים. זה קרה כשירדנו מכר הדשא וראיתי את האוהדים של פרנקפורט בשורה הראשונה ביציע שרים את ההמנון שלנו עם דמעות בעיניים, למרות שהפסדנו. זאת הייתה חוויה מסוג אחר בשבילי, לשחק עבור אוהדים שתומכים בך גם כשאתה מפסיד. זה דבר חריג בעולם הכדורגל והיה לי עצוב לעזוב את פרנקפורט, כי זה מועדון ששינה לי את הקריירה.

בעקבות המעבר שלי לגרמניה ובגלל ששיחקתי שוב ברמות הגבוהות, הייתה לי ההזדמנות לשחק עבור המדינה שלי במונדיאל 2018 – וזאת תחושה שאי אפשר להסביר במילים. אני זוכר שלפני ששיחקנו מול ברזיל, עשיתי חימום עם מרקו גרוייץ’ מהרטה ברלין וממש הרגשנו שאנחנו הולכים להתפוצץ באיצטדיון. כשחזרנו לחדר ההלבשה היינו ספוגים בזיעה. לאורך כל המשחק, לא הרגשנו שום דבר. אתה מאבד תחושה. אחרי המשחק אתה סוף סוף יכול לראות את התמונה המלאה – מה עשית וכל מה שהשגת. מבחינתי, בתור ילד שגדל בכפר קטן בסרביה, שתמיד צפה בקלטות של רונאלדו, היה מיוחד לחוות רגע כזה מול נבחרת ברזיל.

דברים קרו מאוד מהר עבורי. לפני כמה שנים חלמתי על לשחק בכוכב האדום בלגרד. לשחק בחצי הגמר של הליגה האירופית, לשחק במונדיאל ועכשיו לעבור לריאל מדריד – זה מדהים. אבל אני חושב שהדבר החשוב ביותר עבור חלוץ זה ביטחון. מעולם לא פקפקתי במה שאני שווה. אני פשוט מרגיש שיש לי את האיכות שנולדתי איתה ולעולם לא אטיל בה ספק.

 

 

זה מצחיק, אבל בזימון האחרון לנבחרת אחד השחקנים סטפן מיטרוביץ’ אמר לי משהו כמו “בנאדם, הדברים שהייתי יכול לעשות אם רק היה לי את הביטחון שלך”. אבל בשבילי, זה רק הופך את זה ליותר הגיוני. איך אתה יכול להיות חלוץ בלי שיש לך ביטחון? בעמדה הזאת, החלק הכי חשוב הוא לא איך אתה מתחיל – אלא איך אתה מסיים.

ככה בדיוק גם אני. בהתחלה, נולדתי בכפר קטן בסרביה עם 105 בתים, מקום שכנראה לא שמעתם עליו מעולם לפני כן. לאן הסיפור הזה יתקדם? מה אני אוכל להשיג? איך זה יסתיים? אני לא יודע, אבל יש לי חלומות ממש גדולים.

אני ממש נרגש מהמעבר לריאל מדריד, ופעם נוספת אני רוצה להודות למועדון ולאוהדים של איינטרכט פרנקפורט על שגרמו לי להרגיש בבית בשנתיים האחרונות.

תודה.

 

***********

הטקסט פורסם לראשונה באתר ‘The Players Tribune‘ ותורגם לעברית





אולי יעניין אותך גם...

הגב

avatar
  Subscribe  
מעקב אחרי דיון