“לא יכולתי לנשום. הרגשתי את כובד המשקל של ההיסטוריה”

התקף החרדה שתקף אותו בחדר ההלבשה בקייב גרם למרסלו לחזור אחורה בזמן, לשחזר את הזיכרונות הקסומים והרגעים הקטנים שנחרטו אצלו לנצח. במכתב אישי מרגש שהוא מפרסם, הברזילאי חושף פרטים מדהימים ומרגשים מאחורי הקלעים של רצף הזכיות בליגת האלופות

לא יכולתי לנשום. ניסיתי לא להיכנס לפאניקה. זה קרה בחדר ההלבשה רגע לפני גמר ליגת האלופות מול ליברפול ב-2018. הרגשתי כאילו משהו תקוע לי בחזה. לחץ עצום כזה. מכירים את ההרגשה הזאת? אני לא מדבר על התרגשות. התרגשות זה דבר נורמלי בכדורגל. זה היה משהו שונה. אני אומר לכם, אחים. הרגשתי שאני נחנק.

הכל התחיל לילה לפני הגמר. לא יכולתי לאכול, לא הצלחתי לישון. כל מה שחשבתי עליו היה המשחק. האמת היא שזה היה מצחיק, כי אשתי כל כך מתעצבנת עליי כשאני כוסס ציפורניים. היא הצליחה לגרום לי להפסיק עם זה לפני כמה שנים, אבל כשהתעוררתי בבוקר המשחק – כל הציפורניים שלי כבר היו כסוסות.



קצת לחץ זה דבר רגיל בכדורגל. לא אכפת לי מי אתה, אם אתה לא מרגיש לחוץ לפני משחק גמר – אתה לא בן אדם אמיתי. לא משנה בכלל מי אתה, במעמד כזה אתה רק מנסה לא לחרבן במכנסיים. זאת האמת, אח!

מבחינתי, הלחץ לפני הגמר מול ליברפול היה הכי עוצמתי. אולי אנשים יחשבו שזה מוזר. הרי כבר זכינו פעמיים ברציפות בליגת האלופות, כולם בחוץ רצו שליברפול תזכה הפעם. אז מה בעצם הבעיה? ובכן, כשיש לך את ההזדמנות לעשות היסטוריה – אתה מרגיש את כובד המשקל של זה. מאיזושהי סיבה, אני *ממש* הרגשתי את זה. מעולם לא חשתי כזאת חרדה קודם לכן, אז לא ממש ידעתי מה קורה. חשבתי שאני צריך להתקשר לרופא, אבל פחדתי שהוא לא ירשה לי לשחק.

והייתי חייב לשחק. 100%.

הייתי חייב להוכיח משהו לעצמי.

כמה ימים לפני הגמר, שחקן עבר של ריאל מדריד אמר עליי משהו בטלוויזיה וזה נתקע לי בראש. שאלו אותו מה הוא חושב על הגמר, והוא אמר: “אני חושב שמרסלו צריך לקנות פוסטר של מוחמד סלאח, לתלות אותו על הקיר ולהתפלל אליו בכל יום”.

אחרי 12 שנים ושלוש זכיות בליגת האלופות, הוא הפגין כלפיי חוסר כבוד כזה בשידור חי בטלוויזיה. המטרה של ההערה הזאת הייתה לפגוע בי, אבל בעצם היא נתנה לי כל כך הרבה מוטיבציה. רציתי לעשות היסטוריה. רציתי שילדים קטנים בברזיל יסתכלו עליי כמו שאני הייתי מסתכל על רוברטו קרלוס. רציתי שהם יתחילו לגדל שיער כמו מרסלו. אתם מבינים?

 

 

אז אני יושב בתא שלי בחדר ההלבשה, מתקשה לנשום וחושב לעצמי: “כמה ילדים בעולם משחקים כדורגל? כמה מהם חולמים לשחק בגמר ליגת האלופות? מיליונים, מיליונים, מיליונים. תרגיע את עצמך. תשרוך את הנעליים שלך, אח”.

ידעתי שאם אני רק אצליח להגיע לכר הדשא, אני אהיה בסדר. בעיניי, שום דבר רע לא יכול לקרות על כר הדשא. אתה יכול לגדול בתוך כאוס, הכל יכול להתחרפן סביבך, אבל אם יש כדור ברגל שלך – אתה מפסיק לחשוב. הכל שקט, שליו.

כשסוף סוף עליתי על כר הדשא, עדיין היו לי בעיות נשימה וחשבתי לעצמי “אם אני צריך למות היום, אז פ** איט. אני אמות”.

אולי אצל חלק מהאנשים זה יישמע משוגע, אבל אתם חייבים להבין מה המשמעות של הרגע הזה עבורי. כשגדלתי כילד… ריאל מדריד? ליגת האלופות? זה היה בולשיט! לחלוטין אגדה! זה לא היה אמיתי! בקהאם, זידאן, רוברטו קרלוס… מבחינתי החבר’ה האלה היו אמיתיים כמו באטמן. אי אפשר לפגוש אותם בחיים האמיתיים. אתה הרי לא יכול ללחוץ יד לגיבור על מהקומיקס, אתם מבינים מה אני אומר?

החבר’ה האלה הלכו על עננים. הם ריחפו על פני הדשא. שום דבר לא השתנה מאז. זה אותו הדבר היום עבור ילדים. יש לי סיפור אמיתי: בבית שלי במדריד יש איזה ילד שעובד בתור גנן. יום אחד, רוברטו קרלוס בא לבקר אותי וישבנו יחד, ובשלב מסוים הילד נכנס. הוא קפא לגמרי. כמו פסל.

אמרתי, “זה רוברטו קרלוס”.

הילד בהה בו… הוא אמר “לא! זה לא. זה לא יכול להיות”.

רוברטו אמר, “זה אני”.

בנאדם, הילד היה צריך לגעת בראש של רוברטו כדי לאשר שזה באמת היה רוברטו קרלוס.

בסוף הוא אמר, “רוברטו, זה אתה!”.

זאת המשמעות של זה מבחינתנו. זה שונה.

ברצינות, כששיחקתי בפעם הראשונה בליגת האלופות עם ריאל מדריד, שמעתי את ההמנון של המפעל ואמרתי לעצמי “וואו, בנאדם, זה כמו במשחק מחשב! המצלמה תכף תעשה עליך קלוז-אפ, אז אתה לא יכול לצחוק!”.

זאת הייתה המציאות שלי, מבינים?

תקשיבו, לפני כמה שנים נסעתי לברזיל כדי לבקר את המשפחה שלי והבאתי לשם את אחד הכדורים מגמר ליגת האלופות למשחק חובבנים של חברים שלי. החבר’ה בעטו בו ושיחקו בו ואז אמרתי להם, “אתם יודעים שזה כדור אמיתי מהגמר?”.

כולם נעצרו.

הם הסתכלו על הכדור כאילו זאת אבן מהירח.

הם אמרו, “בולשיט!!!”.

כל האנשים המבוגרים האלה, פתאום הפכו להיות כמו ילדים קטנים. הם באמת לא הצליחו להאמין שזה הדבר האמיתי. הם אפילו לא רצו לגעת בו. כאילו זה היה משהו יקר-ערך. כאילו זה היה קדוש.

אתם מבינים עכשיו? מבינים מה זה בשביל מרסליניו הקטן מריו לקבל את ההזדמנות לזכות בליגת האלופות שלוש פעמים ברציפות? בחייכם. זה היה לחץ, לחץ, לחץ. הרגשתי את זה בעצמות, בנאדם. אני לא מפחד להגיד את האמת.

כשעלינו לחימום מול ליברפול, עדיין לא הצלחתי להרגיע את עצמי. אבל אז נעמדנו במקום בשריקת הפתיחה. מתחת לכל האורות האלה. וראיתי את הכדור בנקודת האמצע. הכל השתנה מאז. ראיתי את הכדור הקדוש. ראיתי את האבן מהירח. השלתי את המשקל מהחזה שלי. חשתי שלווה. זה היה רק בגלל הכדור. אני לא יכול לספר לכם יותר מדי על מה קרה במשחק. אני רק זוכר שני דברים בצורה ממש טובה.

כשנשארו 20 דקות לשחק, היינו אז ביתרון 1:2, הכדור יצא לקרן וחשבתי לעצמי “פוסטר של סלאח על הקיר, אה? תודה לך, אח שלי. תודה לך על המוטיבציה”.

אחרי 10 דקות בערך, היינו כבר ב-1:3 ופתאום ממש היכה בי שאנחנו הולכים לזכות בתואר. הכדור יצא לחוץ והיה לי רגע לחשוב. ואז… בנאדם, זה אמיתי: התחלתי לבכות. התייפתחתי, ממש על כר הדשא. שום דבר כזה לא קרה לי מעולם לפני כן.

אחרי משחק? כן, קרה.

כשהנפתי גביע? כן.

אבל לא בזמן משחק.

זה נמשך רק 10 שניות ואז הכדור חזר למשחק, וחשבתי לעצמי: “שיט, אני צריך לשמור על השחקן שלי!”.. חזרתי למציאות ושבתי לשחק, כמו ילד.

כספורטאים, האחריות שלנו היא להיות מודלים לחיקוי. אבל אנחנו לא גיבורי על. לכן אני מספר לכם את מה שקרה לי. אלה החיים האמיתיים. אנחנו בני אדם. אנחנו מדממים, אנחנו דואגים, בדיוק כמו כל אחד אחר.

ארבע זכיות בליגת האלופות בחמש שנים, ובכל פעם זה היה מופרע. אתם רואים אותנו עם הגביע מחייכים, אבל אתם לא רואים את כל מה שעובר עלינו בפנים. כשאני חושב על כל משחקי הגמר, יש סרט יפה שמתנגן לי בראש. אבל התמונות רצות הפוך – מסוף הסיפור להתחלה.

 

 

הגמר ב-2017 מול יובנטוס, הסרט מתנגן: החבר’ה יושבים מסביב לשולחן בארוחת הצהריים שלפני המשחק – אני, קאסמירו, דנילו וכריסטיאנו. שקט מוחלט. אף אחד לא אומר שום דבר. כל אחד פשוט בוהה באוכל שלו. אפשר לשמוע את הבטן של האנשים עושה רעשים מצחיקים. אבל אף אחד לא אומר כלום. יש מתח אמיתי.

בסופו של דבר, כריסטיאנו פתח את הפה. “יש לי שאלה, חבר’ה”.

ואנחנו כזה, “כן, אח?”.

כריסטיאנו אומר, “זה רק אני שמרגיש לחץ כזה בבטן?”

וכולם עונים יחד, “גם אצלי! גם אצלי!”.

אף אחד לא רצה להודות בזה! אבל אם הבחור *הזה* מרגיש ככה, אז כנראה שזה בסדר מצד כולנו להודות בזה. מבינים? כריסטיאנו קר כקרח. הוא מכונה. ואפילו הוא חרבן על עצמו!

זה שבר את כל הלחץ. רק הוא היה יכול לעשות את זה. צעקנו למלצר “בנאדם, תביא לנו בבקשה מים מוגזים! אנחנו חייבים להוריד את האוכל הזה איכשהו!”. אחרי זה, צחקנו על הכל.

כשקמנו לצאת לעבר האיצטדיון, כריסטיאנו תיאר לנו בדיוק מה הולך לקרות במשחק. הוא אמר, “בהתחלה יהיה קשה, אבל במחצית השנייה ננצח בצורה רגועה”. אני לעולם לא אשכח את זה. הוא חזה מה שיקרה.

ואז הוא אמר: “צריכים לקחת את זה, בנאדם. צריכים לקחת את זה”. לקחנו את זה, בנאדם.

יש לי את התמונה של הפנים שלו בראש מאותו הרגע. זה נחרט אצלי לנצח. זה כל כך יפה. אלה סיפורים שאספר לנכדים שלי”. ובכנות, כשבעוד שלושים שנה אספר להם ששיחקתי על אותו כר דשא עם שחקנים כמו כריסטיאנו, כמו מסי, הם בטח יגידו: “סבא, אתה אומר שהם הבקיעו 50 שערים בעונה? אתם משקר. אתה סנילי. אנחנו צריכים לקחת את סבא לרופא!”.

 

 

הגמר ב-2016 נגד אתלטיקו, הסרט מתנגן: גריזמן רץ לאורך האגף ואני שומר עליו. הכדור יוצא החוצה, ולרגע אחד אני שומע קריאה מהיציע. בדרך כלל אתה לא שומע כלום בזמן משחק. אתה לא מצליח לראות את האוהדים. אתה חושב רק על העבודה שלך, כי ככה אתה לא מרגיש חרדה. אתה חופשי מזה. אבל במשחק הזה במילאנו, הם הציבו את המשפחות של השחקנים מאחורי הספסל שלנו. ממש קרוב לכר הדשא. ופתאום, שמעתי את הצליל הקטן הזה ממרחק בצורה כל כך ברורה.

“קדימה אבא, קדימה!! קדימה אבא!!”.

זה היה הבן שלי, אנסו.

ברגע הזה, התכווצתי. לשמוע את הקול שלו נתן לי כל כך הרבה כוח.

כשהמשחק הגיע לפנדלים, אני מצליח לראות את התמונה בצורה מאוד ברורה בראש: לוקאס ואסקס לוקח את הכדור, מסובב אותו על האצבע כאילו אנחנו משחקים בפארק. הילד השקט הזה, עושה משהו שמצריך חתיכת ביצים. אני זוכר שחשבתי “הפרחח הזה! אם הוא לא מבקיע, אנחנו מכניסים לו מכות!”.

ואז ראיתי שלוקאס הבקיע. כולו בסופר-שלווה.

כולנו היינו מחובקים כל כך חזק, חיכינו שאתלטיקו תיקח את הבעיטה שלה. קאסמירו היה על הברכיים, התפלל. פפה בכה כמו ילד.

אמרתי לכריסטיאנו, “חואנפראן יחמיץ את זה ואתה תבקיע כדי לנצח את המשחק, אח”.

חואנפראן החמיץ, כריסטיאנו ניצח בשבילנו את המשחק.

רצתי ספרינט של איזה 20 קמ”ש לכיוון בו המשפחה שלי ישבה, כדי לחבר את אשתי והילדים. נראיתי בטירוף מוחלט מרוב אושר.

 

 

הגמר ב-2014 מול אתלטיקו, הסרט מתנגן: אני יושב על הספסל, כל כך כועס שאני לא פותח בהרכב. אבל אני משחזר לעצמי בראש משפט שסבא שלי תמיד אמר לי. הוא היה דמות גדולה, מפורסם בזכות האימרות שלו. לפני שהוא שיחק כדורגל, הוא היה אומר לחברים שלו: “אני מתכוון להשאיר הכל על המגרש. אני מתכוון להשאיר את הזקן שלי, השיער שלי, השפם שלי!”.

במחצית השנייה, עליתי להתחמם לפני שהמאמנים אפילו אמרו לי לעשות את זה. לקחתי את האימונית שלי ואמרתי פ** איט. המשכתי להגיד לעצמי, “אם אני נכנס לשחק, אני מתכוון להשאיר הכל על המגרש. השיער שלי, הזקן שלי, השפם שלי”.

בסופו של דבר, אחד המאמנים פנה לספסל כדי לקרוא לי להחתמם, אבל כבר הייתי בחימום. יצאו לי אדים מהאוזניים! עשן!

עד היום, אני לא יודע להגיד אם שיחקתי רע או טוב כשסוף סוף העלו אותי למגרש. אני רק יודע שהשארתי הכל על הדשא – הכעס שלי, הרצון שלי, אפילו את הקפה ששתיתי לפני המשחק. 

אני יודע שהדבר שכולם זוכרים מהמשחק הזה הוא 92:48.

הנגיחה.

סרחיו ראמוס.

המנהיג שלנו.

היינו מתים, מכווצים, מובסים. ואז סרחיו ראמוס החזיר אותנו אל החיים.

אבל זה לא הסרט שמתנגן לי בראש.

הסרט שמתנגן אצלי הוא זה של אחרי הניצחון, בחדר ההלבשה. דיברתי עם אחד האפסנאים שלנו, מנולין. הוא אמר לי, “מרסלו, היינו במנהרה בדקה ה-90 וראינו את האפסנאי של אתלטיקו. הם כבר הוציאו את חולצות האליפות! הם הוציאו את השמפניות!”.

הוא צוחק ובוכה עם דמעות של אושר.

אני אומר לו, “עכשיו אני יכול למות מאושר”.

זאת התמונה שאני לעולם לא אשכח.

הגביעים הולכים לארון, אבל הזיכרונות הולכים ללב שלנו.

 

 

ארבע זכיות בליגת האלופות בחמש שנים, ובכל פעם זה היה מופרע.

אתם לא רואים את הלחץ, רק את התוצאות.

בריאל מדריד אין דבר כזה “נו טוב, מחר”.

לא, בנאדם. היום!

העונה שעברה שלנו הייתה כישלון. אנחנו יודעים את זה. לא זכינו בשום דבר. אפס. זאת הייתה חוויה נוראית. אבל הראש שלי מורם, כי זה החזיר לנו את הרעב. אני מרגיש תשוקה כאילו אני שוב נער צעיר. 

אתם יודעים, כשעליתי על המטוס לספרד הייתי בן 18. לא ידעתי אז שאני אחתום על חוזה באמת. חשבתי שריאל מזמינה אותי כדי לראות אותי, אולי לעשות לי קצת בדיקות. הגעתי לשם עם מי שתהפוך לאשתי, עם סבא שלי ואם חבר טוב. ארבעתנו במדריד עם ג’י.פי.אס. זה כל מה שהיה לנו.

האדם היחיד הנוסף בברזיל שידע שנסעתי למדריד היה אבא שלי. לא רצינו לפתח ציפיות אצל אף אחד. ריאל מדריד היא אגדה, זוכרים? אתה לא עולה על מטוס ואומר למשפחה שלי, “אה כן. אני הולך לשחק בריאל מדריד. נתראה!”. זה בולשיט! אתה חולם, בנאדם!

אני זוכר שישבתי במשרדים במתחם של ריאל מדריד אחרי הבדיקות, ואחד המאמנים שם אמר “ובכן, מרסלו. אתה תצטרך ללכת לקנות חליפה ועניבה למחר”. עניתי לו – ואני נשבע לכם שזה אמיתי – עניתי לו, “בחייך בנאדם. חליפה ועניבה? בשביל מה?”.

והבחור אמר לי, “מה זאת אומרת ‘בשביל מה’? בשביל ההצגה שלך בסנטיאגו ברנבאו, ילד”.

אההההההההההההההההההההההההההההההה.

כשהם הציבו מולי את החוזה חתמתי עליו כל כך מהר. בום! מרסלו ויירה דה סילבה ג’וניור. הייתי חותם על זה גם עם הדם שלי, בנאדם. אני זוכר שזה היה חוזה לחמש שנים, והצבתי לעצמי כמטרה להישאר כאן 10. ובכן, עברו כבר 13 שנים מאז ומרסלינו הקטן מריו עדיין פה.

 

 

אני מצטער בשביל אלה שהטילו בי ספק, אבל אני לא הולך לשום מקום. מבחינתי להיות השחקן הזר שלבש הכי הרבה זמן את חולצת ריאל מדריד זה הרבה יותר מאות כבוד. זאת אגדה. זה שיגעון. זה מטורף.

אני מקווה שעכשיו, אחרי שקראתם את מה שכתבתי, אתם מבינים מה המשמעות של זה בשבילי.

אתם חייבים להבין מאיפה אני בא, אנשים.

הסרט האחרון מתנגן אצלי בראש: אני בן 8. אין לנו כסף. המשפחה שלי לא יכולה להרשות לעצמה לקנות דלק כדי להסיע אותי לחוג כדורגל בכל יום. אז סבא שלי עושה הקרבה שתשנה את חיי. הוא מכר את מכונית הפולקסווגן וריאנט הישנה שלו והשתמש בכסף כדי לקנות כרטיסייה לאוטובוס. בכל יום הוא לקח אותי לאימון בתחבורה הציבורית. כל יום, בקו 410 ההמוני, בחום הכבד, הלוך וחזור לאורך ריו.

בכל יום, לא משנה איך שיחקתי, הוא היה אומר לי: “אתה הטוב ביותר. אתה מרסליניו! יום אחד אתה תשחק עבור נבחרת ברזיל. יום אחד אני אראה אותך משחק במרקנה”. הרגע הזה מלפני 25 שנה צרוב לי בזיכרון ברזולוציה 4K. אני עדיין יכול לחוש את ריח האוטובוס.

סבא שלי הקדיש את כל חייו למען החלום שלי. חברים שלו היו מתגרים בו על זה שהוא מרושש, והוא היה משיב להם הם אחת מהאימרות המפורסמות שלו. הוא היה מוציא את הכיסים מהמכנסיים ואומר: “לעזאזל, תראו אותי. אין לי אפילו אגורה אחת – אבל מאושר כמו בן זו**”.

הוא האמין בי. היינו שותפים. לכן התפרקתי בדמעות במשחק מול ליברפול, כשהכדור יצא החוצה. הכל צף אצלי מחדש. הסרט ניגן אצלי בראש.

תקשיבו, אין לי מושג עוד כמה עונות נשארו לי במדריד. אבל אני יכול להבטיח לכם – בעזרת האל – שאני אשאיר הכל על המגרש העונה. כמו שסבא שלי היה אומר: את השיער שלי, את הזקן שלי, את השפם שלי.

יש עוד כל כך הרבה סיפורים מאחורי הקלעים שאנשים לא מכירים. רציתי לשתף איתכם את הסיפורים האלה, כדי שתוכלו להבין עם מה אנחנו מתמודדים, מה מצחיק אותנו ומאיזה מרחק היינו צריכים להגיע. יש לי עוד המון סיפורים לספר. אבל בשביל זה, תצטרכו לחכות עוד קצת. זה יקרה בקרוב.

לבינתיים, יש לי מסר אחד אחרון שאני רוצה להעביר לכל אלה שפקפקו בי.

ריאל מדריד תחזור.

אתם יכולים להדפיס את זה על פוסטר.

לתלות את זה על הקיר שלכם.

להתפלל אליו בכל לילה.

אנחנו נחזור.

 

***********

הטקסט פורסם לראשונה באתר ‘The Players Tribune‘ ותורגם לעברית





אולי יעניין אותך גם...

הגב

avatar
  Subscribe  
מעקב אחרי דיון